שנות החמישים

1950 – דני סנדרסון נולד בכפר בלום לזוג עולים חדשים מארצות הברית. הוריו היו שייכים לתנועה הציונית 'הבונים' ועם קום המדינה ב-48, עלו לארץ. בגיל שנה עברה המשפחה לחיפה. על אף שהוריו לא היו מוזיקאים, הפטיפון בבית סנדרסון לא הפסיק להסתובב ואהבתם למוזיקה כיסתה קשת רחבה של סגנונות, ממחזות זמר של רוג'רס והמרסטין, קול פורטר ועד להרי בלפונטה, רחמנינוף, הנדל, סטרוינסקי ואפילו קטעי חזנות של מוישה אוישר. דודו לני, שגם הוא עלה מארה"ב, אהב לשבת בסלון המשפחה, לפרוט על גיטרה ולפזם שירי עם. השפעתו על דני היתה רבה ובעזרתו למד את האקורדים הראשונים שלו.

שנות השישים

1960 – כשדני היה בן עשר מונה אביו לנהל את סניף אל על בצפון אמריקה. המשפחה היגרה ועברה להתגורר בניו יורק. דני למד לנגן בפסנתר ובמקביל ניגן בגיטרה, שנרכשה למרבה האירוניה, כמתנה לאחותו. בעזרת בן דוד צעיר ומוכשר בשם ג'ואל, העמיק את יכולתו הטכנית והתיאורטית.

1964 – דני התקבל, למגמת ציור בבית הספר התיכון היוקרתי High School Of Music and art. את הגיטרה החשמלית הראשונה, מדגם גיבסון, רכש לעצמו מכספי שיעורים פרטיים שלימד. הוריו לא התלהבו, בלשון המעטה, ממשיכתו למוסיקה וקיוו שאולי ישנה את דעתו וילמד ארכיטקטורה."מקצוע שאפשר לראות בו תוצאות", כדברי אמו. במהלך הלימודים הצטרף סנדרסון ללהקות שונות בתיכון, כגיטריסט מוביל בנשפי ערב שונים.

1965 – בגיל 15 ייסד סנדרסון את להקת "הקטקומבות" יחד עם המוזיקאית מליסה קונל, איתה כתב את השיר "ביום ובלילה". הלהקה ניגנה בעיקר גרסאות כיסוי לשירי התקופה וחומר מקורי שאת רובו כתבה מליסה. הלהקה הופיעה בטלוויזיה המקומית ושיתוף פעולה שלא צלח עם ליבר וסטולר האגדיים, לא עזר ללהקה לפרוץ לתודעת הקהל. הם הוחתמו על ידי משרד ההפקות של להקת 'THE TOKENS' , חיבור שאף הוא לא הניב פירות.

1967 – בשנתו האחרונה בתיכון הצטרף ללהקה בשם "מון" (ירח).  היא ניגנה בעיקר גרסאות כיסוי ליצירות בלוז של פול בטרפיילד, באדי גאי, בי.בי קינג ועוד.

1968 – סנדרסון חזר ארצה והתגייס ללהקת הנח"ל, כגיטריסט. בנגינתו השאיר את חותמו על שירים כגון "שיר לשלום", "שלווה" ו"בשמלה אדומה". מאוחר יותר, בהמלצת אפרים קישון הועבר לקדמת הבמה והחליף את מנחם זילברמן במספר מערכונים. הרצינות, השקידה והחזרות הארוכות בלהקת הנח"ל, הרשימו אותו רבות ושימשו אותו נאמנה בעתיד. בלהקה פגש את מאיר פניגשטיין ואת אלון אולארצ'יק. כשנה לאחר מכן, הצטרפו גידי גוב, ואפרים שמיר. בתקופת שירותו בלהקה עיבד שלושה שירים: 'חופים', 'עמק', ו'יונתי בחגווי הסלע'. באותה תקופה שימש סנדרסון כגיטריסט סשנים של "השלושרים" ושל "הגשש החיוור". הוא גם הלחין את שירו המוקלט הראשון, למילותיו של יורם טהר-לב, 'תסתכל אלוהים ותראה', אותו ביצעו "השלושרים".

שנות השבעים

1970 – תוך כדי שירותו הצבאי הלחין סנדרסון חצי משירי המחזמר 'קפוץ', מחזמר העירום העברי הראשון.

1971 – סנדרסון ניגן יחד עם מאיר פניגשטיין ואלון אולארצ'יק בפסקול הסדרה "חדווה ושלומיק" ובפסקול המחזמר "ג'מבו". במקביל הוא הקים את להקת "השניצל", עם אלי מגן בבס ודיויד שאנן על תופים. השלישייה ניגנה בעיקר שירים של "קצפת", ג'ימי הנדריקס, ג'וני ווינטר ולהקת "המי". השניצל" הופיעו בסופי שבוע בבתי ספר ובמסיבות והוציאו לרדיו את Her Man Herman עם מילים ולחן של דני ועיבוד כלי מיתר של נועם שריף. השיר לא זכה להצלחה גדולה, בלשון המעטה, אך למעשה היה השיר הראשון אותו שר דני ברדיו. באותה שנה חשף סנדרסון לראשונה את אהבתו לאבסורד, בתוכנית של דורי בן זאב בגלי צה"ל 'ממנו אלייך'.

הדמות של "פוגי" הומצאה ע"י פניגשטיין, חיקוי של מנחה שהציג את "שלישיית מפלסים", באיזו הופעה משולבת בימי הנח"ל. "פוגי" בעל הקול המאנפף היה הדמות המרכזית וסביבו נבנו הפינות. בסוף שנת 1971 השתחרר מאיר אך את דני סרב צה"ל לשחרר עד שיימצא לו גיטריסט מחליף. הלה הגיע בדמותו של קיבוצניק צעיר ומוכשר – יהודה עדר. סנדרסון לימד את עדר גיטרה, וכדי שיהודה יוכל לתרגל סולואים, כתב כתרגיל, את "יוסי מה נשמע?" הקטע הוקלט מאוחר יותר ע"י כוורת.

לאחר השחרור כתבו סנדרסון ואולארצ'יק את האופרטה/תסכית, "הסיפור המחריד על הילד מברזיל". זהו סיפור מעט מוזר על ילד מעצבן ומעיק שבין היתר אכל ת'ציפורניים' והסתובב עם חבר בשם 'ברוך' שהיה מאוהב במגפיים שלו. הקטע שודר בזמנו בגלי צה"ל, בוצע על ידי מנחם זילברמן, מאיר, אלון ודני. לימים חלק מהשירים חילחלו לכוורת.

1972 – דני הקליט ושר שני שירים באנגלית – Like to Tag Along + Conspiracy

השירים יצאו לאור בחברת "פונודור", שהחתימה את דני, אך הם זכו להשמעות מעטות ברדיו.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" סיפר סנדרסון על אופרת רוק, 'סיפורי פוגי', שאותה הקליט עם חברים מלהקת הנח"ל, ושהוא מחכה למפיק שייענה לאתגר ויפיק אותה, אך אף מפיק לא נענה להצעה. האופרה, לימים, הפכה לבסיס אלבומה הראשון של להקת "כוורת". סנדרסון חיפש כיוון מוסיקלי חדש והלחין והקליט את התמנון האיטר", יחד עם להקת קאברים שהקים אז, "השניצל" ותזמורת בית השידור, בניצוחו של זוזו מוסא. גם הקטע הזה, מצא את מקומו, בביצוע מחודש בין שירי כוורת.

"הוקסמתי מהצלילים המזרחיים לאחר שבמקרה שמעתי את התזמורת של זוזו, מתאמנת באולם קטן, צמוד לאולפנים של קול ישראל בתל אביב", סיפר דני. "מייד מצאתי את עצמי מתאמן בבית על סולמות מזרחיים, ואז הצעתי לזוזו שאכתוב להם נעימה וננגן אותה יחד". מוטיבים אלו שזורים עד היום ביצירותיו.

אחרי ההקלטה עם זוזו, טס דני ללונדון והצטרף לאולארצ'יק שכבר גר שם. יחד עם אלון הם הפכו את 'התמנון' לסימפוניה רבת חלקים. השניים, על חשבונם, נכנסו לאולפן באנגליה והקליטו את היצירה שנמשכה כעשרים דקות. הם ניסן לעניין מנצח אנגלי צעיר וידוע בשם מרטין פורד. פורד התלהב ואז נעלם להם, תופעה שאליה כבר התחילו להתרגל.

לאחר הגיחה ללונדון חזר סנדרסון לארץ והחליט לסיים את כתיבת אופרת הרוק. הוא חיפש להרכיב צוות שינגן את היצירה ולשם כך פנה, באופן טבעי, לחבריו מלהקת הנח"ל שכבר השתחררו. להקת כוורת קרמה עור וגידים: אולארציק: בס ושירה, פניגשטיין: תופים ושירה, אפרים שמיר: גיטרות ושירה, וגידי גוב: שירה. את תחושת ה'ביחד' רכשו חברי הלהקה עוד בימי הנח"ל, כשישבו וניגנו בשעות הארוכות כשרותקו לבסיס.

דני גם פנה למספר מפיקים במטרה למכור את האופרה, כולם סרבו בנימוס. בלית ברירה החליט שהדרך הטובה ביותר להגיע לאוזני הציבור היא להקליט שני שירים. לשם כך שכנע את חברת פונדור" שיפיצו תקליטון בן שני שירים: 'שרות עצמי' ו'ביום ובלילה', כדי לממן את הוצאות האולפן הופיעו בתיכון בליך. חיפושים אחר קלידן וגיטריסט הובילו את דני ליוני רכטר, יוצא להקת התותחנים וליצחק קלפטר, יוצא להקת גייסות השריון. דני השמיע להם את את ההקלטה הביתית של 'אופרת פוגי' והם נענו בחיוב. רכטר היסס בתחילה, אך כשנודע לו שיש מתחרה על מקומו, קלידן בשם ירון גרשובסקי, הוא נעתר. אז התחיל שלב בחירת השם ללהקה. לחלל נזרקו שמות שונים ומשונים: "להקת צבי פרופורציה', 'שש עשרה אלף על הכביש (פרסומת לסובארו באותם ימים), 'התמנון האיטר' וכדומה. בסופו של דבר דני הציע את השם 'כוורת' שהוסכם על כולם.

1973 – תחילת דרכה של כוורת הייתה רצופת מכשולים. התקליטון יצא לרדיו באפריל והושמע מעט וללא כל תהודה. האדם היחידי באותה עת שהאמין בכוורת היה אשר ביטנסקי, אמרגן צעיר ונמרץ. ביטנסקי ארגן ללהקה את אולם בית ברבור ביד אליהו לחזרות וניסה לענין אמרגנים שונים, אך ללא כל הצלחה. מצבה של "כוורת" התדרדר מדחי לדחי. בחודש מאי, אפרים שמיר וגידי גוב ניסו את מזלם ב"פסטיבל הזמר העברי". השניים הגיעו למקומות האחרונים, אך למזלם אמרגן חד עין, אז גדול האמרגנים בארץ, אברהם דשא פשנל – התלהב והתקשר. לאחר שגידי סיפר לו על הלהקה, הוא בא לשמוע חזרה בבית הוריו של דני. פשנל הקשיב, מחה דמעה והודיע בפאתוס לחברי הלהקה שתוך שלושה חודשים אנשים יעצרו אותם ברחוב ויבקשו חתימות. התנאי היחיד שביקש היה להפיק לבדו את הלהקה, כלומר ללא ביטנסקי, החלטה שהיתה לא קלה לחברי הלהקה.

בתום תשעה חודשי חזרות מפרכים, רובם באולם של רשפון, הופיעה הלהקה לראשונה בחזרה גנרלית מול קהל מוזמנים. הערב נחלק לשניים – בחצי הראשון שירים וקטעי מעבר, כגון 'סיפור המכולת' ו'שעור פסנתר', ובחצי שני "אופרת פוגי' – ארבעים דקות של מוסיקה רצופה. המופע התקבל בהתלהבות, אך פשנל טען שהחצי השני לא מספיק חזק וכדאי לפרק את האופרה לשירים בודדים ולחבר להם מעברים, ברוח החצי הראשון. אחרי התלבטויות קשות הלהקה הסכימה. ב-15 ביוני יצאה "כוורת" להופעה הראשונה באולם 'שביט חיפה' לקהל רוכש כרטיסים. חלק מהקהל קם באמצע ויצא. אלו שנשארו, נהנו. נוצר באז. תוך חודש המופע הפך ללהיט ענק סוגר קופות.

באוקטובר 1973, בשיא הצלחת הלהקה, פרצה מלחמת יום כיפור. הכל פסק מלכת. להקת "כוורת" התגייסה למילואים – ויחד עם להקת הנח"ל, לאורך כל חודשי המלחמה, הופיעה בפני חיילים בכל הגזרות והחזיתות.

הלהקה הפכה פופולארית עוד יותר, וסיפקה סוג של אסקפיזם לקהל ההלום מזוועות המלחמה. במקביל להופעות, נכנסה הלהקה לאולפני "טריטון" להקליט את תקליטה הראשון. תחת ידיו הנאמנות של טכנאי הסאונד האגדי, טומי פרידמן ז"ל ובהפקתו של דני, הקליטה הלהקה את אלבומה "סיפורי פוגי". שירים כמו 'שיר המכולת', 'פה קבור הכלב' ו'יו יה' שודרו ברדיו בלי סוף. 'המגפיים של ברוך' הגיע למקום הראשון במצעד השנתי באותה שנה, "כוורת" נבחרה ללהקת השנה וזכתה ב'כינור דוד'.

תקליט הבכורה של "כוורת" – "סיפורי פוגי", יצא לחנויות בנובמבר 1973 והפך לאחד התקליטים הישראלים הנמכרים ביותר. את רוב השירים בתקליט כתב והלחין סנדרסון. ההופעות החיות, שנפתחו עם "למרות הכל", השיר שסימל יותר מכל את דרכה ומצבה של הלהקה, הפכו עד מהרה להצלחה עצומה, וכוורת מצאה את עצמה מופיעה 32 פעמים בחודש, לפעמים שתי הופעות ביום.

1974 – כוורת נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון השיר "נתתי לה חיי". לפי תקנון האירוויזיון, היה מותר רק לשישה חברי להקה להופיע, ולכן נאלץ רכטר לפרוש מהבמה ולנצח על התזמורת. השיר, שבמכוון נשא מסר פוליטי סמוי, סיים במקום השביעי. להקת אבבא זכתה במקום הראשון עם "ווטרלו". "כוורת" הוציאה תקליטון עם השירים "נתתי לה חיי" ו"המגפיים של ברוך" באנגלית: She looked me in the eyeו- Morris and his turtle. השירים מוקססו באולפני 'אבי רואד' אך לא זכו לתהודה.

כוורת הוציאה את אלבומה השני – "פוגי בפיתה", אוסף שירים שלא נכנסו לאלבום הראשון עם תגבורת של שירים חדשים שדני כתב. "הבלדה על ארי ודרצ'י", ו"משה כן משה לא". בסוף אוקטובר הסתיים המופע "סיפורי פוגי", ולכל הלהקה היה ברור שיש לצאת עם אלבום ומופע חדשים. הוחלט שהפעם לא רק סנדרסון יכתוב אלא גם שאר חברי הלהקה. הם הסתגרו במשך חצי שנה בקיבוץ גבעת חיים, עבדו 14 שעות ביממה ולפעמים מס' שבועות על שיר, דוגמת "גוליית". הפעם במקום שדני יפסוק אחרון בנושאים אמנותיים, הצביעו חברי הלהקה כולם על כל שיר ועיבוד.

1975 – "כוורת" הוציאה את "צפוף באוזן", אלבום האולפן השלישי שלה, שביטא את מגוון הסגנונות של חברי הלהקה. בהופעה הראשונה של "צפוף באוזן" בגבעת חיים, כבר היה ברור שהערב סובל מחוסר אחידות. שירים שקטים כמו "שיעור מולדת", "מדינה קטנה" ואפילו "היא כל כך יפה" לא סחפו את הקהל. רק אחרי שנים הפכו השירים לנכסי צאן ברזל. לקראת סוף השנה ניסו הלהקה להקליט מס' שירים באנגלית, בתקווה להשיג חוזה הקלטה בחו"ל, אך ללא הצלחה. בנוסף ל'מעל לכל המצופה', כתב דני שיר נוסף ל'גשש החיוור', 'זה מה שיש'. 

1976 – "צפוף באוזן" ניבא למעשה את סופה של הלהקה ואכן, לאחר סיבוב הופעות בארצות הברית, התפזרו החברים איש איש לדרכו. היו כמה סיבות לפירוק, אך הסיבה העיקרית הייתה הקושי לגשר בין הכישרונות הרבגוניים בהרכב.

לאחר הפירוק, כתב דני את ספרו הראשון "נחירה פומבית". אוסף של סיפורים סוריאליסטיים קצרים. באותה שנה גם הפיק מוזיקלית את התקליט והמופע "שיחות סלון", של יונתן גפן. השירים הבולטים בתקליט היו "שיר אהבה בדואי", "עד עולם אחכה" של קלפטר ו"יהיה טוב" של דיויד ברוזה.

1977 – סנדרסון פגש במסיבה בחורה חיפאית בשם נעמי. השניים גילו עניין משותף בסופר הצ'כי קפקא ובכיבוד הלא מוצלח של הבופה. הייתה זו תחילתה של אהבה גדולה שהביאה לנשואי השניים, שנתיים לאחר מכן. נולד בנו הבכור אדם וב 86, דינה.

1978 – דני ייסד את להקת "גזוז". דני חיפש להרכיב צוות שהוא האנטיתזה של כוורת. אל דני וגידי גוב הצטרפה זמרת אנונימית בשם מזי כהן, ועוד שישה נגנים מוכשרים: מוטי דיכנה: גיטרה בס ושירה, דני פאר: קלידים, שלמה חממי: תופים, מאיר שפייזר: סקסופון אלט, טנור וקלרינט, זיו בן: סקסופון אלט ובריטון, גרי רזניק: סקסופון טנור וחליל. הלהקה מנתה תשעה חברים והוציאה שני תקליטים מצליחים: "גזוז" ו"גלגול שני". סנדרסון כתב והלחין את כל השירים. רבים מהם הפכו ללהיטים: "רוני", "היא לא תדע", "תשע בכיכר", "ציפי פרימו", "אמא ודני" ועוד.

1979 – לאחר שנתיים של הופעות התפרקה להקת "גזוז". היא זכתה בפרס 'ורד הכסף' על היותה להקת השנה ובשני פרסי 'כינור דויד', על היותה הצגת הבידור של השנה ותכנית הבידור בטלוויזיה של אותה שנה (אחת התוכניות הראשונות ששודרו בצבע).

שנות השמונים

1980 – סנדרסון וגוב הקימו את להקת "דודה". אחרי הסאונד המתקתק של "גזוז", דני חיפש לחזור לשורשיו היותר רוקיסטים ולתת ביטוי לנגינה מזוקקת.

על השירים החדשים שכתב עבדה הלהקה חודשים בחדר קטן באולפני "טריטון" והשחיזה סולואים ארוכים ומורכבים. מבין שיריה המפורסמים ניתן למנות את "אלף כבאים", "לידיה הלוהטת", "ערב אבוד", "שקט שקט" ועוד.  חברי הלהקה הנוספים היו – יהודה עדר: גיטרות וקולות, אלון נדל: גיטרה בס, דובי קיזלשטיין: תופים. כמו ב"גזוז" גם כאן כתב סנדרסון את כל השירים. הלהקה הוציאה תקליט אחד – "דודה", ובמהלך עבודה על התקליט השני, הודיע גוב במפתיע כי הוא עוזב לטובת תיאטרון חיפה. היחסים בין סנדרסון וגוב נותקו ורק כעבור שלוש שנים חזרו השניים להיות בקשר.

1983 – בעקבות עידודו של חברו, זוהר לוי, החליט סנדרסון לפצוח בקריירת סולו, תחת חסותו של המפיק יהודה טלית הוציא את האלבום "גודל טבעי". בעת כתיבת התקליט הסתגר סנדרסון במלון בהרצליה, הפעם, כדי להתאים את השירים לקולו הפחות מחוספס משל גידי, כתב פזמונים בסגנון רוק רך. את שיר הגלשן" כתב כמחווה ל"נערי החוף" האגדיים, ובהשראת גולשים שעליהם השקיף מחלון חדרו. האלבום הניב עוד מספר להיטים ביניהם – "סיבה לחיות" ו"פקששתי". באותה שנה יצא במופע יחיד. על המופע זכה ב-'ורד הכסף' להפקת הבידור של השנה. בהמשך אותה שנה הוזמנו דני וחברו, כותב הטקסטים זאב חפץ, ללוס אנג'לס להקליט תקליט באנגלית בהפקתו של חיים סבן. התקליט הושלם אך לא המריא.

1984 – "כוורת" התאחדה במופע ענק בפארק הירקון, כ-250 אלף צופים נכחו, כמות שיא אז למופע ישראלי. המופע הונצח בתקליט "כוורת קיץ 84' בהופעה חיה", וכלל שיר חדש שהוקלט במיוחד להופעה – "זהו מאיר וזה אלון". באותה שנה הוציא סנדרסון תקליט נוסף, "חף מפשע", בעזרת צוות הנגנים שאיתם הופיע, ארז נץ, אילן וייל, דובי קיזלשטיין ומשה לוי. לימים הפך "חף מפשע" לאלבום האהוב עליו. סגנון השירים היה דומה לזה של קודמו, "גודל טבעי", אך הפעם ההפקה הייתה עשירה יותר, נערמו ערוצים רבים  של כלי הקשה, גיטרות מעושרות באפקטים  ועיבודים קוליים רב שכבתיים. השירים שבלטו באלבום היו, "חושב עלייך", "מה הדאווין שלך?", "שיר רועים" ועוד.

1987 – סנדרסון הוציא את התקליט "חכם על קטנים". בעזרתם של יואב גרא וראובן מנצ'רוב בנה דני אולפן סמי מקצועי ששילב בין מחשב ומכונת הקלטה של שש עשרה ערוצים. אולפן "הטוסטר" איפשר לדני ויואב לעבוד ללא הנטל הכספי של שעות אולפן מקצועי ולהתנסות בסמפלרים, סינטיסייזרים, מכונות חופים ותוכנות מחשב שתפסו מקום מרכזי ביצירה של שנות השמונים. בעזרת יואב, דני ניגן ותיכנת את כל התפקידים. השיר "הדודה והדוד" סימל יותר מכל את איחוד כל האלמנטים האלה. שיר אחר שבלט ברדיו היה "חתונה". הקליפ של "הדודה והדוד", בבימויו של מוטי קירשנבאום , הוכתר כקליפ השנה  והמופע 'חכם על קטנים' רץ במשך שנתיים בהצלחה ברחבי הארץ. על הבמה הופיעו איתו, קלידים – דורון פיקר, תופים – דודי לוין, גיטרה – גיורא קנת, בס – דני צוקרמן, שירה – גני תמיר ואפירה יוספי.

שנות התשעים

1990 – סנדרסון הוציא את התקליט "קופץ לשניה", הפעם ניסה להתרחק מסאונד המכונות של "חכם על קטנים" ולחזור לעבודה עם נגניו, רועי זוארץ, אריה וולניץ וישראל נחום. האלבום כולו הוקלט ב"טוסטר" עם הטכנאי יואב שדמה. העבודה עם נגנים, אליה התגעגע דני, יצרה אלבום יותר אינטימי עם שירים כגון "תהיה ריאלי" וגולת הכותרת שלו הייתה הדואט עם מזי כהן, "זה הכל בשבילך". עם צאת האלבום, המופע "קופץ לשניה" יצא לדרך. עם דני על הבמה, אריה וולניץ – בס, ישראל נחום וגילי לדין – תופים, רועי זוארץ – קלידים ואורלי טרי – שירה.

1991 – להקת "כוורת" התאחדה לסיבוב הופעות קיצי נוסף, "כוורת חוזרת" – שהניב בין היתר סרט על חיי הלהקה, בבימויו של צבי שיסל ושיר חדש, "כוורת חוזרת".

1992 – סנדרסון הוציא אלבום אוסף, "הטובים לטיס" ובו מיטב הלהיטים מקריירת הסולו שלו.

המופע "הכל בסנדרסון" באצטדיון בפסטיבל ערד, ציין את האירוע.

1994 – סנדרסון הוציא את התקליט "מת לבכות 2". הפעם חבר דני עם חברו הוותיק, אלון אולארצ'יק, וביחד הפיקו אלבום שכיום דני נוטה להגדיר כבלתי אחיד אך עם מספר שירים קרובים לליבו, דוגמת, "אני כועס רק עלי", "אל תתדברו איתי" ו"קיץ רחוק", שבו שרה להפליא אורית שחף מ"היהודים". כמה מהשירים זכו לקולות רקע מרגשים של שלומי שבת, מאיר בנאי וקובי אוז. את שירי האלבום שילב במופע בשם , "סנדרסון והתופעות לוואי", נאור דיין – גיטרה, זיו הרפז – בס, יקי לוי – תופים, רועי זוארץ – קלידים ואורלי טרי – שירה.
בערוץ 2 שידרו ספיישל בבימויו, 'יומני סנדרסון' ובמרכזו שירי התקליט. 'זה לא מה שהזמנתי', היה אחד השירים הבולטים. לקראת סוף אותה שנה, העלה דני לבמה, ערב יחיד בשם "רק סטנד-אפ".  במופע הופיע לראשונה לבד על הבמה בערב שכולו מלל. ההופעה נחלה הצלחה ומלאה אולמות.

1995 – סנדרסון עלה לאויר עם תכנית אירוח ובידור טלוויזיונית בשם ה"מקורי" "סנדרסון". התכנית שודרה במשך עונה וזכתה לביקורות צוננות. באותה שנה ספרו, "תאמינו לי", יצא לדוכנים. הספר נכתב ברוח ערב הסטנד אפ שלו וניסה לתת תשובות הולמות לכל תחלואי העולם.

1997 – סנדרסון הקליט את האלבום "הלא נודע". גם הפעם איחד סביבו נגנים ברוכי כישרון. נושי פז הביא גיטרה נושכת, אריה וולניץ, בס רחב ותומך והמנוע הבלתי נלאה, איגי דיין, סחב את האלבום למחוזות קצביים, מרתקים ומקןריים ורווית הראל זמרת נפלאה שנתנה את קולה ל"שלו לעולמים" "שיט בנהר קינג ג'ורג". בין השירים: "בחורות, מכוניות וערבי שישי", "אמרתי לה לבוא" וכמובן "הלא נודע" שזכה להשמעות רבות. אחרי צאת הדיסק, יצא סנדרסון לסיבוב הופעות בשם "הקיסם האחרון". באותה שנה הצטרף לפורום הצעיר של התזמורת הפילהרמונית, ואיתם הגה את הרעיון לחנוך סדרת קונצרטים שתקרוץ לקהל צעיר. "קונצרט בג'ינס" נולד ובערב החגיגי הראשון, סנדרסון הינחה וניגן יחד עם זובין מהטה והתזמורת בפילהרמונית. הסדרה ממשיכה לרוץ עד עצם היום הזה.

1998 – "כוורת" התאחדה שוב, הפעם לכבוד יובל למדינה, במופע חד פעמי: "כוורת בפארק", אליו הגיעו כ-45 אלף אוהדים. המופע הוקלט והונצח על גבי שלושה דיסקים. הדיסק השלישי הכיל קטעים משעשעים ולא מצונזרים מהחזרות. באותה שנה עלתה לאוויר בגל"צ תוכניתם של דני סנדרסון ואבי אטינגר, "ציפורי לילה נשאבות לתוך מנוע של מטוס ג'מבו". התכנית ניצלה את השעה המאוחרת כדי לתת דרור וביטוי להומור הציני של דני ולראש העוד יותר מעוות של אטינגר. פינות מופרכות וראיונות מפוברקים עם דמויות הזויות בגילומם של אורלי טרי ויאיר ניצני שודרו בקביעות מידי רביעי בחצות. התכנית רצה כשנתיים.

שנות האלפיים

2001 – דני כתב מוסיקה מקורית לאחת מההצגות האחרונות של חנון לוין, "רווקים ורווקות", בתיאטרון הקאמרי.

2002 – סנדרסון הוציא את הדיסק "תולדות המים". באלבום השתתפו טובי הזמרים בארץ, יהודית רביץ, אריאל זילבר, רמי קליינשטיין, יהלי סובול, שלום חנוך, שלמה ארצי, גידי גוב, מזי כהן, מאור כהן, גלי עטרי וברי סחרוף. הם שרו שירים מקוריים שדני כתב להם. כל שיר זכה להפקה מוסיקלית של מפיק שנבחר על ידי האומן המבצע ויד קלה ומכוונת של סנדרסון. בגלל מורכבות הפרוייקט, ההקלטות נמשכו למעלה משנה. "בדיעבד', 'כמו עפיפון' ו'הכוס בכיור', היו הבולטים. הדיסק זכה בטקס 'תמוז' בפרס אלבום השנה.

2004 – במסגרת פסטיבל "ג'אז, בלוז ווידאו טייפ", העלה סנדרסון מופע בשם "שחור לבן". הערב הוקדש לשירים באנגלית שהשפיעו עליו בנעוריו. את הרכבו הקבוע חיזק בשתי זמרות מחוננות המשתייכות לעבריים של דימונה, אלישבע ונאוה בת ישראל. הערב הוקלט, צולם ויצא על גבי דיסק.

2005 – אשתו נעמי נפטרה ממחלת הסרטן לאחר מאבק אצילי וממושך. לאורך כל שנות נישואיהם, תמכה נעמי בדני ללא עוררין והיוותה מקור בלתי נדלה להשראה. שבועיים לפני פטירתה יצא הדיסק "קונגו בלו". האלבום נכתב בצל מחלתה וחשף צד יותר נוגה ואינטרוספקטיבי של דני. שירי האלבום עובדו והופקו מוסיקלית בשיתוף עם רן שם טוב סולן להקת "איזבו". ניגנו בו- מארק מושייב-תופים, ויונתן לוי-בס. במרץ של אותה שנה, זכה סנדרסון בפרס מפעל חיים מטעם אקו"ם, על תרומתו למוסיקה העברית.

2007 – ספרו "עור התוף של קרדיף" יצא לאור. הספר איגד סיפורים קצרים ואזוטריים, אנקדוטות אותנטיות וסתם חוויות שפקדו את סנדרסון במשך חייו. ביקור אצל רופא עור, נסיעות אינסופיות באוטובוס של להקת הנח"ל ופשיטת סמים של משטרת הגבולות במקסיקו, היוו חלק מהנושאים.

סנדרסון נפרד מהרכבו הקודם ואסף סביבו חבורה חדשה שהופיעה איתו ברחבי הארץ. הלהקה מנתה שישה מוסיקאים מוכשרים – בס ושירה-יותם בן חורין הסולן הנפלא של Useless ID, על התופים שי וצר, שבנוסף להופעותיו עם דני הופיע בהרכב משלו, "גרוב כנעני", כפיר בן ליש המוכשר להפליא, ששר וניגן גיטרה אקוסטית, לימים הוציא אלבום משלו. תמר אייזנמן גיטריסטית מלהיבה ויוצרת בזכות עצמה, שרה וניגנה  בחשמלית. במקביל הוציאה אלבומים משלה. שאול עשת – קלידים. בעבר ניגן עם שוטי הנבואה ויוצר ומפיק מוזיקלי מבוקש.. קרן מלכה – זמרת נהדרת וגם יוצרת. הופיעה גם בלהקתו של הבסיסט אבישי כהן. עם להקתו החדשה צילם ערב אקוסטי לערוץ 24. לקראת סוף השנה החל דני לחיות בזוגיות חדשה ומעצימה עם ענת עצמון.

2010 – לראשונה מאז "דודה", בשיתוף פעולה מלא עם להקתו, הקליט דני אלבום חדש, "לא יפריד דבר". חלק מהשירים מפרי עטו, בוצעו על ידי חברי הלהקה וחלק על ידו. האווירה המשפחתית שהיתה ניכרת בחזרות, הורגשה בהקלטות. בדיסק סגר דני מעגל וחזר לימי הלהקות שלו. לסיבוב ההופעות של האלבום מצטרפת רווית הראל, זמרת מוכשרת שעבדה עם דני בעבר והחליפה את קרן מלכה.

בנובמבר דני הופיע במופע אקוסטי בפסטיבל הפסנתר עם האורחים מאיה רוטמן ואדם מדר על כינור וחצוצרה.

בדצמבר חגג דני את יום הולדתו ה- 60 בחמש הופעות חגיגיות במועדון זאפה. בין האורחים היו, רמי קלינשטיין, גידי גוב, מירי מסיקה, גורי אלפי, רועי בר נתן, טלי אורן, גברי בנאי ועוד.

2011 – 2014 – סנדרסון המשיך להופיע עם ההרכב בארץ ובחו"ל. הוא השתתף בפעם השניה בפסטיבל הפסנתר,  והוציא לרדיו את הסינגל "בוכה וגם צוחק", סנונית ראשונה מתוך האלבום "מכאן הדרך" שהתחיל לקרום לאיטו עור וגידים. בקיץ 2012 דני הופיע בשתי הופעות חגיגיות באמפי שוני, בהן אירח את ברי סחרוף, שלום חנוך, שבין היתר שר את 'אתה לבד', מאור כהן, ירמי קפלן ואפרת גוש.

ב-2013 התקיים האיחוד האחרון של להקת כוורת. שלוש הופעות בבריכת הסולטן ושתי הופעות בפארק הירקון. לציון האיחוד הלהקה הוציאה את 'כוורת בקופסא', אנתולוגיה של שמונה דיסקים המכסים את השנים 76 – 1971. במקביל, הוציאו גם דיסק כפול ו- DVD של "המופע האחרון" בפארק הירקון. סרט דוקומנטרי 'שק של סנטימנטים', תיעד את האיחוד והוקרן ב- YES דוקו.

בחורף 2013 הוציא סנדרסון סינגל שני 'מכאן הדרך' והמשיך בהופעותיו כולל סיבוב עם התזמורת האנדלוסית של אשדוד.

2015 – שנת התחדשות. תמר אייזנמן, יותם בן חורין, שי וצר ורוית הראל עוזבים את הלהקה, כפיר בן ליש הזמיר הדגול נשאר ומצטרפים הילי בוימל – זמרת ויוצרת מוכשרת שמנגנת גיטרה ושרה, מיקי ורשאי – בסיסט שהוא מהטובים בארץ, אמיר ברסלר-מתופף רב כישרון ואורית שלום, זמרת מחוננת ורבת ניסיון.  דני עם ההרכב החדש נכנסים להקלטות ומקליטים שירים נוספים, מתוכם 'לא כדאי לי' שיוצא לרדיו.

2016 – סינגלים נוספים יצאו לרדיו והופעות ברחבי הארץ עם ההרכב המחודש נמשכים.

2017 – האלבום 'מכאן הדרך' יצא לאור מלווה בהופעת השקה במוזיאון תל אביב. הלהקה ביצעה את האלבום במלואו עם כמה אורחים בלתי צפויים -קרן מלכה, רועי בר נתן וענת עצמון.

כמה חודשים לאחר מכן סנדרסון חגג 50 שנות יצירה בהיכל התרבות במופע ססגוני  עם מגוון רחב של אמנים: ברי סחרוף, אברהם טל, הדג נחש, עידן עמדי, גורי אלפי, גיא מזיג, רועי בר נתן וטלי אורן.

2018 – דני והלהקה השתתפו בפסטיבל הפסנתר בפעם השלישית ובצעו ,בהתאם למסורת, שירים מהפחות מוכרים שלו.

2019 – דני הופיע עם הלהקה והתזמורת הפילהרמונית הישראלית בערב שהיווה סוג של רטרוספקטיבה לקריירת ארוכת השנים שלו כאומן יוצר. ירון גוטפריד הפליא בעיבודים מבריקים ומיוחדים.

2020 – עקב הקורונה הכל נעצר, למעט העלאה לרשת של שיר שהפך ויראלי, "מדינה קטנה בהסגר"

2021 – ההופעות התחדשו. דני מקבל פרס מפעל חיים מארגון "בני ברית", "עמית כבוד של בית ספר רימון" ופרס מפעל חיים מארגון אומני ישראל.

בערב "גלויים ונסתרים", שהתקיים במרכז ענב, חזר דני למסורת של לתת במה לשירים הפחות מוכרים שלו.

2022 – בסיבוב הופעות הקיץ שנפתח באמפי שוני תחת הכותרת "דני סנדרסון 55 שנות יצירה", דני מארח שלל אמנים נפלאים ביניהם: תיסלם, שלום חנוך, הדג נחש, גידי גוב, מאור כהן, ג'יין בורדו, אמיר דדון, מוש בן ארי, מירי מסיקה, מזי כהן, עילי בוטנר וילדי החוץ, אביב גפן, נונו, רביב כנר ונופיה ידידיה. הסיבוב נמשך שישה חודשים ממאי עד אוקטובר. לקראת אמצע הסיבוב, מופיע דני לראשונה בקיסריה ומסיים את התיור במופע חגיגי בלייב פארק ראשון.

חזרה לראש העמוד >>